מה באמת נשתנה הלילה הזה?

זה לא סוד. רווקים שונאים חגים.
כמה מחקרים נכתבו על ההשפעות של תקופות החגים על הנפש הרווקה… כמה מומחים התעשרו רק מהנזקים הנפשיים שנגרמו במפגשים המשפחתיים…
כמה כדורי הרגעה נבלעו לפני כל ארוחה על ידי צעירים שעברו את גיל 30 והגיעו בגפם לארוחה…
גם אני שנאתי חגים. וזה עוד לפני שהכרתי את הכדורים…
השתדלתי למצוא תירוצים וסיבות הזויות להברזה קבועה מכל חג. כי תכלס – למי יש כח לענות בפעם המיליון על השאלות המעצבנות של הדודה התורנית.
אז מה? מתי נרקוד בחתונה שלך?
מה עם ילדים? אתה כבר לא צעיר
בקרוב אצלך – נא להשלים – חתונה/ברית/ בריתה/לוויה
הלוואי ששנה הבאה אמא שלך תהפוך לסבתא
אתה לא רוצה לתת לאמא שלך קצת אושר? ומה יעשה לה אושר? נכד!
אתה יודע שהבן של דודה שקר כלשהו כבר התחתן בפעם השניה? הוא קטן ממך, נכון?
הלוואי ששנה הבאה הילד שלך יקרא את הקושיות
הלוואי ששנה הבאה אני אמצא כרטיס טיסה לאלסקה ולא אצטרך לראות אותך, את הפרצוף החמוץ שלך ואת המצות שלך!!!
וכך, כל חג, כל ארוחה, כל מפגש משפחתי, מבטי הרחמים של הדודות על מר גורלי.
מישהו שאל אותי בכלל אם אני רוצה ילדים?
אם אני בכלל מחפש זוגיות?
אולי טוב לי להיות לבד?
אולי אני נהנה לישון לילה שלם בלי בכי של תינוקות?
אולי.
זה לא מעניין את אף אחד.
בטח לא את הדודות שלי.
ארוחה משפחתית זה הזמן לסגור חשבונות.
דודה שלי בטוחה שאם היא עבדה שלושה ימים על הבורקס מצות עם בשר, זה נותן לה את הלגיטימציה והזכות לחטט ולהעיר לכל יושבי השולחן על חייהם העלובים. ומי הכי עלוב? אני. הרווק היחיד בשולחן.
טוב, לא היחיד. גם בן דוד שלי בן 16 רווק. אבל לו מותר.
ואם זה לא מספיק, אז הגיע השלב שבו כל הבני דודים הגיעו עם ילדים. אז מצבי הדרדר משמעותית, כי להצקות והירידות הפומביות על חוסר הילדים, יש גם דוגמאות חיות בשולחן.
ותראה איזה חמוד יהלי הקטן. הוא ממש מקיא לבד את הגפילטע תוך כדי שהוא עושה קקי ומוחא כפיים. איזה כשרון.
ואז במקום לספר את יציאת בני ישראל ממצרים, אנחנו עסוקים בסיפור יציאת הבן דוד הקטן והבכיין שלי מהכושילאמא שלו !!!!!! ( מרגישים שהמרמור עוד לא עבר לי ?? )
השיחה הופכת להיות חד מימדית. וזה לא שציפיתי לשיחות עומק עם המשפחה שלי. הם עדיין חושבים שבהגדה כתוב בן זונה ולא בן זומא. והם עדיין צוחקים מזה כל שנה. והם עדיין לא מבינים מילה ממה שכתוב בהגדה. אבל חייבים לקרוא. למה? ככה! ובארמית. כי הבן דוד ההיפראקטיבי שלי, שכרגע תלוי על הטלויזיה ובקושי עברית מבין, חייב לקצת ארמית לנפש.
ושלא תחשבו שפספסתי את העובדה שדודה שלי יושבת עם הגדה בלי משקפי קריאה. אבל מהצד זה נראה כאילו היא הוגה בה יומם וליל. חכם חנוכה פראייר לידה.
נקודת השבירה היתה באחד מארוחות החג לפני מספר שנים. ארוחה עם משפחה, חברים… והמון ילדים!
איזה סיוט.
לא הוצאתי מילה אחת במשך שעתיים. לא היה לי מה להגיד.
כל הארוחה נסובה סביב סוגי הקקי של הילדים, שיהוקים, פליטות, פלוצים והשוואות בין הילדים האחד של השני. שניה לפני שדפקתי מכות רצח לעצמי ולסובבים, קמתי מהכסא ופשוט צרחתי את נשמתי – די!!!! את מי זה מעניין????
לא, זה לא באמת מרגש אותי שהילד שלכם עושה כפיים אחרי נוד, לא באמת אכפת לי שהילדה שלכם למדה להקיא רק בשעות זוגיות, ודוגרי – מגיע לך שהקטנצ'יק שלך השתין לך ישר לפה! זה בדיוק מה שבא לי לעשות לך גם! ועזבתי.
מאז לא הוזמנתי לארוחות חג. גם לא הזמנתי את עצמי.
עברתי לחגים ללא ארוחות. והחיים היו נהדרים.
אבל אז הגיעו הילדים. פתאום הראייה משתנה.
וזה לא שלא תכננתי לוותר על ארוחות חג. להתעלם.
אמרתי לעצמי – נשב ביחד ונראה בפעם המי יודע כמה את אלזה ואנה עושות סקי על עקבי סטילטו. שכל היתר יסבלו עם הקניידלך והפרפלעך…
אבל, פתאום, לארוחת החג יש משמעות. והיא לא דתית והיא לא קולינרית.
בתור הורה, אתה רוצה שהם יחוו רגעים משפחתיים, שירגישו אוירה של חג, ושיהיו להם זכרונות נעימים, למרות הטראומות האישיות שלך.
זה מתעצם יותר, כשאתה הורה יחידני. גם ככה, אתה מגדל ילדים במשפחה יחודית. כזו שזה רק אתה והם כל השנה. אז לפחות בחג שנהיה רבים וטובים.
ובאשר למשפחה… מצאתי דרך ביניים, פרשנות מורחבת ומעודכנת למושג משפחה.
כבר אמרו חכמינו שטוב שכן קרוב מאח רחוק, והכי טוב, חבר טוב שהוא כמו משפחה.
כמו בחיים, גם בארוחות החג, אני דואג להקיף את הילדים שלי באנשים שאוהבים אותם על אמת. חברים ומשפחה שסובבים אותנו בכל ימות השנה ולא רק בארוחות חג כדי לצאת ידי חובה. אנשים שאנחנו אוהבים ובא לנו לבלות איתם ערב משותף.
החברים האלו ובני המשפחה הקרובה, הם עולמם של הילדים, לא רק בימי חג. הם מלווים את המשפחה שיצרתי בטוב וברע, בבריאות ובדרעקים שהקטנים מביאים מהגן. כך שהארוחה, היא חגיגית בגלל המועד והיא רגילה בגלל האנשים שיושבים בה. והלוואי שהיה לי מקום להגדיל את השולחן לכל אלו שמלווים אותנו כל השנה.
ועוד משהו – אני לא מתארח. אני מארח.
כן, למרות חוסר הזמן, ולמרות הבלאגן, אני מארח את כולם אצלי – מכין גפילטע כמו של סבתא, קציצות סלק כמו של אמא, בשר בקר טוב כמו של סבא וקינוח מושחת, כמו אבא…
ואין הערות עוקצניות ( טוב, יש. מצידי. זה חזק ממני ), ואין כאלו שאתה לא רוצה לראות, ואין כללים. עושים מה שמתאים לנו. אוכלים מה שאוהבים וקוראים את מה שרוצים. פשוט כיף.
אז נאחל לכל אוהבינו – חג שמח, גפילטע מוצלח, לחמניות תפוחות ויציאות רכות.
חג של חירות אמיתית לעשות ולהיות מי שאתם בלי לדפוק חשבון לאף אחד.