אבא יקר לי

מי זה שקם על הבוקר ובוכה על החיים ביוקר? – אאאאני.
מי זה שפנטז על חוגים לילדים ונאלץ לותר בגלל המחירים? – אאאאני.
אז תרשום – מינוס ארבעת אלפים שח בחודש, תוסיף עוד שמונה ( כי זה כבר לא משנה למינוס ).
פיייייייייי……..
ניסיתי לפתוח בקצת הומור. זה תכף יעבור לי. לצערי.
השאלה הכי שאלתית, שאני נשאל לפחות פעמיים ביום, היא – "מה הכי קשה בלגדל תאומים לבד"?
אז סורפרייז – זה לא חוסר שעות השינה, זה לא חוסר החיים החברתיים, זה לא הבלאגן הבלתי נגמר והררי הכביסות, אלא העלויות, והמעבר מחיים של חסכונות ופנאי למחשבות על סדר עדיפויות בסופרמרקט, וחוסר ודאות על מה יהיה בעתיד.
זה לא פוליטיקלי קורקט ואתם לא חייבים להודות שאני צודק – אבל בדמיון של רוב האנשים, כשמדברים על אנשים שצריכים לעשות סדר עדיפות ברכישת מוצרי מזון, יש דמות סטריאוטיפית. דמות כזו שמאד קל לראות בסופר, מאד קל לזהות אותה. אני לא עונה לסטריאוטיפ הזה. בחיים לא תחשבו שאני חושב פעמיים מה לקנות בסופר, כי אני יודע, היום, שאני צריך לבחור בין אוכל לבין חוג, בין טיול לבין פירות. ולפני שאתם מרחמים עלי – דונט!
אני בחור עם שני תארים. בוגר טכניון ותואר שני מבר אילן. אני עובד בתפקיד ניהולי במגזר הציבורי ( לצערי לא מספיק חכם לעבוד בהייטק ), ומרוויח משכורת לא רעה בכלל. יש לי רכב ליסינג, אני לא משלם דלק, יש לי כרטיס הטבות של עובדי הרשויות, אני מקבל אחלה מתנות לחג וליום המשפחה, ולמרות זאת – אני כבר שלוש וחצי שנים, לא גומר את החודש.
כדי להסביר מה עובר על מישהו כמוני, בן גאה למעמד הביניים ( לפחות ככה נראה לי ), אני חייב להסביר לכם איך אני מתחיל את החודש.
עוד לפני שאני פותח את העיניים, אני משלם למעלה מעשרת אלפים שח חובות.
לא להימורים.
לחיים. השוטפים.
זה מתחיל במשכנתא של 3500 שח שתסתיים אי שם בגיל 75, הלוואה לפונדקאות בסך של 2500 שח שתסתיים אי שם בגיל 55 ( כי אין לי זכות להביא ילדים בישראל ), 2800 שח לגן ילדים ( וזה אחרי הנחה..), 350 שח ארנונה ( קבלתי 20 אחוז הנחה ), 250 ועד בית, 500 שח חשמל ( בחודש שלא הפעלתי מזגן והסתפקתי רק במייבש אחד ליום… ), ביטוחים, דמי קופת חולים, תרופות ושאר הוצאות – עוד איזה 600 שח בחודש.
למי שיודע לחשב מהר, זה יוצא למעלה מעשרת אלפים שח לחובות שאין לי שום יכולת להוריד או להחליט לא לשלם.
ומה עם אוכל? חוגים? פנאי? צעצועים? בגדים? חסכון? – בחלום!
בטוח? במיליון!
בחשבון פשוט, נשאר לי לחיות עם פחות מ- 2000 שח בחודש. וזה כולל הכל.
שמישהו יגיד לי שזה אפשרי.
ולא, אין לי עזרה כלכלית מההורים.
ולצערי, גם לא בחרתי לעצמי חברים עשירים.
גם אף שוגר דדי לא בחר בי.
בקיצור, המינוס גדל ללא שליטה. ואין מה לעשות… זה רק נהיה יותר גרוע.
אי אפשר לוותר על אוכל או להחליט לא לשלם ארנונה.
הדאגות הכלכליות הופכות להיות מרכז החיים. הן מטרידות אותי בכל שעה משעות היום והלילה. ושוב, אני מרויח לא רע בכלל. לרווק ללא ילדים…
רוב הסובבים אותי מרויחים כמוני או פחות. אבל הם לא לבד. הם לא חיים ממשכורת אחת. אני כן.
פעם הייתי במצב כלכלי טוב – נסעתי לחול, קניתי בגדים, אכלתי במסעדות. היום – אני מרגיש עני.
לקח לי הרבה זמן להודות בזה. נלחמתי בזה. אבל משפחה לא יכולה לחיות מ-2000 שח בחודש ולא משנה איך נסובב את זה.
לא תראו סממנים חיצוניים למה שעובר עלי בבפנוכו. לא עלי ולא על הילדים שלי – הילדים שלי לבושים היטב. ממש היטב. כמו דוגמנים מז'ורנל. אבל הקרובים אלי יודעים, שמעולם לא קניתי בגד או נעל שלא בסייל או לא בעלי (אקספרס).
מעולם לא רכשתי נעל לילדים מעל 30 שח. מעולם לא רכשתי בגד מעל 20 שח. אני קונה בסוף עונה לשנה הבאה. ואני לא מתבכיין. זה בסדר. הגיע הזמן שאני אהיה לקוח חכם.
לעצמי לא קניתי כלום כבר שלוש וחצי שנים. לא נסעתי לחופשה, לא ראיתי הופעה, לא יצאתי לפאב ולא חסכתי שקל. אין לי כסף לזה. אני מעדיף לקנות לילדים. אי אפשר גם וגם.
גם על זה אני לא מתבכיין. הבאתי ילדים לעולם מתוך מודעות שאני אצטרך לעשות הקרבה אישית. אף אחד לא הצמיד לי אקדח לרכה. אף אחד לא הכריח אותי לעשות את זה לבד. אבל הפשרה הכואבת באמת, היא לא העובדה שאני לא קונה לעצמי כלום. גם העובדה שאני לא מבלה או יוצא למסעדות, היא לא כזו פשרה נוראית. מה שבאמת מציק לי, כאבא, זו הפשרה שאני צריך לעשות על החיים של הילדים שלי –
העובדה שאני לא יכול לממן להם חוגים אחרי הגן כמו לשאר הילדים.
העובדה שאין לי כסף לשלוח אותם לקייטנה.
העובדה שאני לא תמיד יכול לקחת אותם להצגות ומופעים.
העובדה שאני לא יכול לשלוח אותם לגן שאני רוצה שנה הבאה.
העובדה שאני לא אוכל לצאת לחופשה עם הילדים, כי מי יכול להרשות לעצמו אלפי שקלים לשבוע נופש?
העובדה שבגיל 46 אני הולך לקניות בסופר וחושב פעמיים לפני כל מה שאני קונה ומה עדיף…
ושוב – אני עובד משרה מלאה. משלם מיסים. ממלא את חובותיי למדינה בצורה אדוקה. אבל הבחירה שלי להיות אבא יחידני, להיות משפחה, מביאה אותי, ורבים כמותי, הורים יחידניים לסף עוני. אנחנו עובדים משרות מלאות, מרויחים היטב ולא מצליחים לגמור את החודש.
אני לא מפנטז על טיולים סובבי עולם.
אני לא מפנטז שהילדים יסעו לסאמר סקול.
אני לא מפנטז על חדר לכל ילד בבית.
אני לא מפנטז על צעצועים יקרים.
אני מפנטז רק שיהיה לי מספיק, כדי לא למנוע מהם, את מה שהחיים מציעים.
אני מפנטז שלא אצטרך לחשוב אם לקנות דג טרי או לקחת את הילדים לג'ימבורי…
אבל רגע – למה בעצם לא לפנטז ?
למה לא לחלום לתת לילדים שלי את הכי טוב?
למה קייטנה או חוג הם פנטזיה בלתי מושגת?
למה איש כמוני, שעובד, סיים שני תארים, מרויח טוב וחטאו היחיד הוא שפינטז על משפחה, ולא נולד למשפחת תשובה או אונסיס, צריך לחיות בכזה צמצום?
והאבסורד האמיתי הוא שהמדינה מעדיפה שאני אהיה מובטל, או גג עובד במשכורת מינימום. אז הייתי מקבל הטבות והנחות.
העובדה שאני אדם התורם למשק הישראלי, שרוצה להמשיך להיות כזה , גורמת לי להענש ולהפגע כלכלית. אבל מה עדיף? להראות לילדים שאבא עובד ויש לו חיים מקצועיים ולוותר על הטבות כלכליות, או להיות מובטל ולקבל מהמדינה? אני את הבחירה שלי עשיתי. אני לא רוצה לקבל עזרה, אני רוצה שהמדינה תאפשר לי לחיות ברווחה כלכלית בסיסית.
לא היה לי קל הבלוג הזה.
לא היה לי פשוט לספר את מצבי הכלכלי.
חברים טובים אמרו לי – אנשים יסתכלו עליך אחרת אחרי הפוסט הזה.
זה נכון שיותר כיף לי שחושבים שהחיים שלי תמיד תותים. והם באמת לא רעים בכלל. אבל כיון שכך כך הרבה אנשים כבר קוראים את החיים שלי, צוחקים איתי, בוכים איתי, מזדהים איתי ולפעמים כועסים עלי – החלטתי שאי אפשר לשקר לכולם בפנים.
החיים שלי, ושל הרבה הורים יחידניים אחרים, הם קשים. ויותר מהכל – הם קשים כלכלית.
אנחנו אמנם מאושרים שיש לנו ילדים, אבל לא חשבנו שזה ידרוש מאיתנו הקרבות ככ קשות.
בימים שמחירי החשמל, המים, הדלק והמזון הבסיסי רק עולים ועולים – מישהו חייב לעצור רגע ולחשוב על ההורים והילדים. אם למשפחה רגילה קשה להתקיים, תארו לעצמכם, מה זה לחיות ממשכורת אחת בלבד.
פתאום אתה מתחיל לחשוב על פתרונות קיצוניים כמו רילוקיישן, ולא בגלל שאני רוצה לעזוב. אני לא. אבל אני גם לא רוצה לחיות במקום שאני לא יכול לשלוח את הילדים שלי לקייטנה.
אז מי זה שחושב על רילוקיישן? – אני.
מי זה שנלחם כל חודש על המינוס ולא מצליח לצמצם? – (לא רק) אני.
אראלה ממפעל הפיס – תרשמי מספר – 052609110 תוסיפי 0.
בעצם תוסיפי כמה אפסים…
פיייייייי……..