איזה חמודייים עם/בלי עין הרע…
הלל הזקן אמר – מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך.
אז אמר.
אף פעם לא הייתי בחור דתי ממש.
בחור ששונא הורים שמשויצים בילדים שלהם – זה כן הייתי.
תמיד התעצבנתי על הורים ששולפים תמונות של הילדים שלהם ודוחפים לך ישר לפרצוף – " תראה"!!
ומה נשאר לך לעשות? לראות!
זה לא ששאלו אותי אם רציתי לראות, או ממש בא לי לראות, פשוט מציבים לך עובדה. יש לי ילד, אני משוכנע שהוא הילד הכי יפה בעולם, ואתה, חייב להסכים, להסתכל בתמונות וגם לשאוג אנחות שמחה והתלהבות מהתמונות.
אז זהו שזה לא ממש עשה לי את זה.
מי שעקב אחרי הבלוגים הקודמים שלי, יודע, שמעולם לא חיבבתי ילדים של אחרים. תגידו מקנאה, תגידו משנאת אדם, לא אכפת לי – תמיד ראיתי באקט הזה של אונס התמונות, אלימות המחייבת חוק שיאסור על הורים לילדים לנפנף בתמונות של הצאצאים שלהם בפני אחרים, בדגש על רווקים ללא ילדים.
אבל כמובן, שהרצונות שלי לא עניינו אף אחד. מיטב חבריי, מכריי וסתם אנונימיי בקניון שלא פגשתי מאה שנה, דחפו לי תמונות של הילדים שלהם, כאילו אין מחר.
ואני? חייכתי.לפעמים אפילו החמאתי.בקטנה. בלי התלהבות יתרה.
סורי, כזה אני.
אף פעם גם לא הבנתי את הצורך הזה של ההורים לשתף את הילדים שלהם עם על דיכפין.
נשבעתי לעצמי, שאם אני אהיה אבא, אני בחיים לא אעשה את זה לאחרים.
כבר אמרתי שאני לא בחור דתי? אמרתי.
אמרתי שנשבעתי? אז נשבעתי.
ברור שלשבועה אין כל משמעות.
ואז קרה הפלא, נולדו לי התאומים. והתחלתי לצלם אותם בכל פוזה אפשרית – עומדים, יושבים, צוחקים, בוכים, מקיאים, משתינים לאבא בפה, עושים קקי בחיתול, זורקים אוכל, ועוד שאר פוזות.
אמרתי לעצמי – זה לא לאחרים. זה בשבילי. אם יבוא יום והילדים שלי יבואו בטענות לאבא שלהם, יהיו לי הוכחות ועדויות מצולמות למאמץ האדיר שהשקעתי בהם.
אבל אז קרה דבר מוזר.
התמונות קצת מצאו חן בעיני.
חלקן הצחיקו אותי.
חלקן ריגשו אותי.
חלקן סתם היו יפות.
גיליתי שהילדים שלי, להיפך מאבא שלהם, יצאו פוטוגנים.
ואז קרה המהפך.
התחלתי להשוויץ
בהתחלה בקטנה. רק לחברים קרובים ומשפחה.
התגובות היו אוהדות. האם אמיתיות או סתם צבועות? לא היה לי אכפת.
נהניתי להראות תמונות של הילדים שלי לכל אחד שפגשתי ברחוב.
לא שאלתי אם בא לו לראות אותם. פשוט הראיתי.
לא ביקשתי רשות להתערטל צאצאית בפניו. פשוט תקפתי.
בקיצור – עשיתי לחבריי את אשר היה שנוא עלי.
לשמחתי, רוב חבריי, פחות שונאי אדם ממני.
לשמחתי, רוב חבריי, אהבו לראות תמונות של הקטנים שלי ולהתלהב.
האם זה היה אמיתי? אני רוצה לקוות שכן. זה לא הפריע לי.
ומאז, אני טורח להראות, לצלם, לשתף ולתייג.
אבל אז נחתה עלי הדודה "הדואגת", זו "המאמינה באמונות תפלות".
בזכותו של אדם להחליט על ילדיו, היא פחות מאמינה…
את המשפט – סייג לחכמה שתיקה, היא מעולם לא שמעה.
וכשאני אומר דודה, אני מתכוון למילת קוד להרבה מאד אנשים, מסתבר, שחלקם אפילו לא דודות או זקנות ממורמרות, אלא אשכרה חברים נאורים ונורמלים.
" אתה לא פוחד מעין הרע?"
" אתה יודע שאנשים רעים, והם מקנאים, וכל כך הרבה תמונות מביאות על הילדים עין הרע…"
"ואם אתה כבר מעלה תמונות, תעלה עם כיתוב באדום, או בלי תמונות פנים, או לפחות תעשה טקס שריפת בכור…"
" אם מישהו אומר לך שהילדים יפים, תירק בצד, כי זה עין הרע"
" אם מישהו מחמיא לך, תשלב אצבעות מאחורי הגב, זה עין הרע"
עין הרע? סרייסלי???
עד שנולדו לי הילדים, לא ידעתי שיש דבר כזה עין הרע.
ובכור?? מה זה לעזאזל??
מי שורף את יחידו, בכורו, אשר אהב, בגלל עין הרע??
והכי הארד קור – חברים שלי מאמינים בשטות הזו?? חבריי האקדמאים? המלומדים? הנאורים? חובבי הסושי והאספרסו קצר נטול עופרת ולקטוז??
הרגשתי שאני מוקף מכשפות, ידעונים וגדעונים.
אז החלטתי להיות איש מאמין גם.
אבל להאמין בהיפך הגמור.
אני מאמין בעין טובה.
מאמין שרוב האנשים, טובים בבסיסם.
רוב האנשים באמת שמחים בשמחתי, על היותי אבא.
לא יורק על אף אחד, לא שורף אבנים, לא מעלה לעולה אף בעל חיים, לא משלב אצבעות, לא שם סרטים אדומים, ובוחר לא להאמין לשטויות האלו.
אז אני אמשיך להשויץ בילדים, אמשיף להעלות תמונות, ואמשיך להאמין שכשטוב לך, תפיץ. כשאתה אוהב, תשתף. וכשאתה מצלם תמונה טובה, תתייג!
ועד אז, טפו טפו טפו, חמסה, שום בצל, אני הולך להתפלל שהחופש הזה יסתיים במהרה בימינו, שקייטנת אבא תכלה את ימיה, ושנחזור כולנו לשגרה עד לחופש הבא.
אמן כן יהי רצון.