יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודק?

משבר גיל 40 = ילדים?
לא תמיד פינזטתי על ילדים.
להיפך, עולם הילדים אצלי נקשר תמיד לצעקות, הורים מתוסכלים, אמהות מרוטות שיער, נזלת בכמויות ובכי אינסופי של ילדים מעצבנים שדופקים את הראש ברצפה של הסופר השכונתי, ולידם אמא חסרת אונים שמחפשת דרכים מקוריות לסיים את חייה.
אה.. וכמובן, נושא הניקיון. מודה- אני חולה ניקיון.
אצלי הבית היה נקי ברמות של בית מרקחת בגרמניה. וכמובן מעוצב – פלצני שיק – מינימליסטי כזה עם עציצוני סנסיוורה וקקטוסונים קטנים על מדפים שחורים עם קנטים דקים ממתכת.
פלצני כאמור.
ז'ורנלי כזה.
נו שוין – בכל זאת אדריכל… אפילו הכלבה שלי ( הי"ד ) היתה בגוונים תואמים לשטיח. והיא היתה מקיאה רק על משטח שחור לבן מעוצב שנקנה ב-FLORALIS…. בבית כזה, אין מקום לילדים.
גם השנים הרבות שחייתי בתל אביב, רק השכיחו ממני, את הצו היהודי הבסיסי של עשיית ילדים מלוא החופן. החופש הבלתי נתפס בעיר החטאים, בה כולם רווקים הוללים ( גם הנשואים ), צעירים שופעי חיים, תיירים במציאות לא אמיתית של ג'וינטים ובילויים, התמכרויות לחדרי כושר ובגדי מעצבים… איזה חיים מאושרים. ומנותקים. גם עובדת היותי גבר רווק, מורידה את הצורך הבסיסי להתרבות, כי הרי אם אתה גם גבר וגם רווק, אף אחד לא מצפה ממך שיהיו לך שאיפות לילדים. ילדים זה רק לנשואים.
במהלך השנים, בתור גבר רווק ללא ילדים, אתה מפתח שנאה מהולה בתיעוב להורים לילדים קטנים. השנאה גוברת יותר אם מדובר בחבריך הקרובים, אלו שפעם היה להם עולם מלא של תחביבים, חלומות ורצונות שנעלמו במציאות של קקי ירוק ושאיפות לגרעפס אחרי בקבוק. איזה שעמום. איך הם חיים עם עצמם? הם לא רואים מה נהיה מהם? לא מספיק שהם נטשו אותי לטובת הנשים המעצבנות שלהם, עכשיו גם לטובת ילדים בכיינים ופלצנים?
ואם לא די בכך שהם התרחקו מהעולם הנורמלי, הם גם פיתחו חוסר מודעות וחוסר התחשבות בחבריהם הרווקים. כאילו, זה שאתה רווק, אין לך זכות בסיסית לחיות בכבוד מבלי לרצות לשמוע את כל מאות סיפורי ה – "בדיוק אתמול הוא התחיל למחוא כפיים…"
נקודת השבירה היתה בארוחת צהריים אחת שהוזמנתי לזוג חברים. עם ילדים… איזה סיוט. לא הוצאתי מילה אחת במשך שעתיים. לא היה לי מה להגיד. כל הארוחה נסובה סביב סוגי הקקי של הילדים, שיהוקים, פליטות, פלוצים והשוואות בין הילדים האחד של השני. שניה לפני שדפקתי מכות רצח לעצמי ולסובבים, קמתי מהכסא ופשוט צרחתי את נשמתי –
די!!!! את מי זה מעניין????
מה קרה לכם?
לא, זה לא באמת מרגש אותי שהילד שלכם עושה כפיים אחרי נוד, לא באמת אכפת לי שהילדה שלכם למדה להקיא רק בשעות זוגיות, ודוגרי – מגיע לך שהקטנצ'יק שלך השתין לך ישר לפה! זה בדיוק מה שבא לי לעשות לך גם!
ועזבתי.
הרגשתי ככ טוב עם עצמי.
איזו תעוזה ומגניבות של רווק הולל.
חזרתי הביתה לקקי של הכלבה שלי.
יכול להיות שכולם טועים ורק אני צודק? יכול להיות שכולם יודעים משהו שאני לא? יכול להיות שקקי של תינוקות זה החיים?
ואז הגיע גיל 40.
אמנם את משבר גיל הארבעים התחלתי בגיל 13, אבל ידעתי שזה זמן לקבלת החלטות ולהתבגרות מהירה. יש משהו בגיל 40 שגורם לך לתהות על חייך העלובים עד כה, ובעיקר על חייך בעתיד. מי מאיתנו לא היה בטוח שעד גיל 40 הוא יהיה מנכ"ל העולם? ראש ממשלה? או לא עלינו, נשוי עם ילדים?
ואז מגיעה ההתפכחות.
אני לא. ולא. ולא.
ויותר מזה – להיפוכונדר חרדתי כמוני, הסוף נראה כבר ממש קרוב.
ראיתי את עתידי כמאכיל חתולים קשיש ובודד, בלי אדם אחד בעולם לעשות לו רגשי…
ואז החלטתי להחליט.
ולא סתם להחליט.
לספר לכולם שזה מה שהחלטתי. לצעוק את החלומות שלי. ותודה ליובל אברמוביץ…
ביום הולדת ה-40 החלטתי להיות רגיל. נורמלי. בנאלי. קונבנציונאלי. החלטתי לקנות דירה ולהיות אבא עד גיל 45.
מהבושה שסיפרתי לכולם, התחלתי להגשים את ההחלטות שקבלתי באותו ערב של חוסר הגיון והרבה דיאט קולה.
בגיל 42 השתעבדתי למשכנתא עד סוף חיי ורכשתי דירה.
בגיל 43 ושבועיים נהייתי אבא. לתאומים. אחרי שנתיים של מסע ארוך של קשיים, אכזבות, עלויות מטורפות ושאר ירקות עליהם נדון בהמשך.
ומאז – אבאל'ה יש רק אחד!