'יאללה בחירות'

אתמול פגשתי חברה מהצבא שלא ראיתי כבר מיליון שנה.
אחרי שהבנתי שהיא גילתה שהתקרחתי, השמנתי, נמכתי וזקנתי היא שאלה לשלומי ומה אני עושה בימים אלו.
סיפרתי שאני אבא לתאומים קטנים ושאני עובד בתפקיד ניהולי בעיריית חיפה, כבר עשר שנים.
ואז הגיע הפרצוף העאלק מופתע.
"עיריית חיפה? באמת?" "תכלס, הייתי בטוחה שעד גיל 45 אתה תהיה ראש ממשלה."
"זוכרת אותך מה זה תותח."
"מעורב."
"מנהיג."
"כולם צפו לך גדולות."
השפלתי את מבטי לרצפה, כאילו מישהו דפק לי פטיש עשרה קילו על הראש. זו היתה מחמאה? העלבה? למה בדיוק היא התכוונה? ואולי היא צודקת?
לא ידעתי אם להתעצבן על החוצפה שלה, או להיות מוחמא, שפעם חשבו שאני תותח.
ואז הגבתי בטון שהיה נשמע מיקס של התנצלות והתרסה –
" צ'מעי, עשיתי בחירה בחיים להביא ילדים לבד. בחרתי בילדים על פני ראש ממשלה. אבל מתישהו אני אולי עוד אחזור לשלטון…"
היא עשתה מאמץ עילאי להיראות אמפטית – " חבל, ההפסד שלנו"
"נו…תראה תמונה שלהם".
"מהממים. זה בהחלט שווה את זה."
נפרדנו לדרכנו.
הבטחתי שנשמור על קשר.
לא יקרה.
אני אשמור על קשר עם פוטין לפני שאני אשמור על קשר איתה.
מה היא חושבת לעצמה?
מי היא שתגיד לי שיכולתי להצליח יותר בחיים?
מה? היא אלוהי המוסר????
הלכתי להטביע את יגוני בזארה. לילדים כמובן. 340 שח של בגדים מיותרים.
ואז חשבתי לעצמי – למה בעצם נעלבתי? אולי היא דרכה לי על הנקודה הכי כואבת באבהות יחידנית? האם הבחירה שעשיתי גזרה את גורלי לחיים של פשרות על חיי האישיים לטובת הילדים? האם הבאת ילדים לעולם במסגרת יחידנית מחייבת אותנו לוותר על החיים שלנו? האם זה ילדים או הגשמה עצמית? האם הייתי מאושר יותר, לו הייתי בוחר בקריירה מפוצצת שהיתה מביאה אותי למיצוי היכולות שלי? ושאלת השאלות – האם אני לא מאושר היום?
בגיל 40 קבלתי החלטה שאני רוצה להיות אבא. וכפי שזה היה נראה אז, ועד היום, כנראה שלהיות אבא יחידני. לצאת למסע המורכב הזה בלי עזרה של אף אחד. ידעתי שזה ידרוש הקרבות משמעותיות מעצמי.
אבל האם באמת חשבתי על זה עד הסוף?
אז התשובה היא, כמובן, לא.
לא יכולתי בכלל לחשוב לאן זה יגרור את החיים שלי.
וכך מגיעה הדילמה המרכזית של כל הורה יחידני. האם לוותר על קריירה או לגדל ילדים בשלט רחוק ולהמשיך בחיים כאילו אין ילדים? האם בשביל זה בחרתי להביא ילדים לעולם?
כל אל-הורי יטען בפניכם, כי הבאת ילדים לעולם היא מעשה אנוכי. היא באה לשרת את הצרכים של ההורה ולא בהכרח של הילד שיוולד. יש בזה משהו.
אבל האם יש החלטות בחיים שהן לא אנוכיות? שהן לא באות ממקום של צורך אישי?
אני בחרתי.
אני בחרתי להיות אבא.
עבור זה החלטתי לעשות שינוי משמעותי בחיים שלי.
יכול להיות שיכולתי להיות מנכ"ל העולם. יכול להיות שיכולתי להיות ראש ממשלה, או לפחות ראש ממשלה חליפי. אבל כרגע, זה לא רלוונטי. כרגע, בחרתי לשים את עצמי במקום שני בהירארכיה האנוכית והאנושית.
אני מאושר להיות אבא. מבחינתי אני מנכ"ל גדול. מנכ"ל של תאומים מדהימים שצריכים ניהול מורכב לא פחות מאשר חברה בורסאית.
ופייר – אני אוהב את העבודה שלי.
יכול להיות שהיא לא נוצצת ולא פותחת מהדורות חדשות, אבל היא מספקת אותי. כרגע.
אולי זה ישתנה בעתיד.
אולי יום אחד אני אחליט לעשות שינוי בסדר העדיפויות שלי. אבל זה לא על הפרק עכשיו.
ואני מצטער.
אני באמת מצטער אם אכזבתי את קהל מעריציי בעבר. אבל אני לא מרגיש אשמה.
אני מרגיש שבפעם הראשונה בחיי, עשיתי בחירה משמעותית שאני אחראי עליה ולא הגורל. וזה קשה. שאף אחד לא יספר סיפור אחר.
ובנימה פחות אישית – חבל שבמדינה שלנו, יש צורך לעשות בחירה כל כך חדה וחד משמעית. חבל שהחברה לא מאפשרת להורים יחידנים לנסות לשלב טוב יותר בין הגשמה עצמית להורות יחידנית. יש כל כך הרבה עוד מה לעשות כדי לאפשר לאנשים ונשים כמוני, להיות הורים, אבל לא לוותר לחלוטין על הקריירה וההגשמה העצמית.
ואולי זה היעוד שלי להגשמה עצמית. לעשות את השינוי.
ואולי הגיע הזמן שיהיה ראש ממשלה חד הורי?
אני אשקול את זה בכובד ראש.
ועד אז – אני הולך לקפל עוד מכונת כביסה..