לרגל חג החנוכה

אני יודע שהזמנים השתנו.
פעם להורים היו זכויות, משמעות, כבוד עצמי, תפקיד ברור.
פעם הורים גידלו ילדים. היום הורים מנהלים משפחה.
פעם להורים היה מותר להתעצבן על הילדים שלהם. היום רק לילדים מותר להתעצבן. והם לא מתעצבנים. הם פורקים מתחים. בגלל ההורים.
פעם היתה יראת כבוד. אבא היה אבא. הבן שלי אמר לי אתמול – "אבא – לך מפה! ". אני רק רוצה לדמיין מה היה קורה לו הייתי אומר לאבא שלי את אותו הדבר.
פעם גם סבתא היתה סבתא.
היא היתה הבייביסיטר. היא בישלה לנכדים. היא גידלה את הנכדים.
היום לסבתא יש חיים. תחביבים. חוגים. קבוצת טיולים.
היום סבתא מציירת. מפסלת. מטפסת על הרים בקמצ'טקה או בקרוז בקריביים.
אי אפשר לקפוץ לסבתא. צריך לתאם ביומן מבעוד מועד.
על סבא אין מה לדבר. זה לא השתנה – סבתא מחליטה.
פעם גם חופש היה יותר פשוט.
ההורים היו מתעסקים בשלהם, ואנחנו צפינו בטלויזיה, או העסקנו את עצמנו.
ראינו טלויזיה, קראנו מעריב לנוער, פגשנו חברים, ירדנו לחצר, השתעממנו…
60 יום עקבנו אחרי טלנובלה איטלקית, הידועה בשמה – "מרקו". מישהו בחינוכית חשב שזה נכון לתת לילדים לראות מסע של ילד בן 6 שבורח מהבית, מדבר עם מבוגרים זרים, מתעלל בקופיף קטן ומתפלח לרכבות טרנס יבשתיות במטרה למצוא את אמא שלו, שעזבה את הבית ואת ילדיה כדי להיות עוזרת בית בטוקומן שבארגנטינה. ( כן… אני זוכר כל פרט עד היום ). עד היום אני זוכר כמה בכיתי. כמה הייתי בטוח שבוקר אחד גם אמא שלי תעזוב את הבית ואני אצטרך לנדוד בעולם כדי למצוא אותה. היא לא. היא נשארה בבית.
האטרקציה הגדולה בחופש היתה נסיעה ברכבת לנהריה, או מקסימום לבקר את דודה מינה בראשון לציון, שעד היום אני לא בטוח מה הקרבה המשפחתית שלנו, אם בכלל.
היום הכל השתנה. ההורים נהיו צוות הווי ובידור.
חייבים לתכנן פעילות לילדים.
תכנית פעילות עתירת תכנים.
לא סתם תכנים – פעילויות מחנכות, מפתחות, מעצימות.
לשבת מול הטלויזיה ללא סיבה??? נזק לילד!
שהילד יעסיק את עצמו? נזק לילד!
שהילד ישתעמם? השם ישמור. טאבו.
לקרוא ספר? איפה משיגים כזה?
הציפייה מההורים בחופש היא להיות מדריכי טיולים, מפיקי אירועים, מחנכים, מפעילי קייטנות, שפים, קניינים ומה לא.
לילדים אסור להשתעמם, אסור להתבטל ואסור להשאר בבית. חייבים לדואג להם לתעסוקה. אחרת אנחנו הורים לא טובים. לא משקיעים ולא מחנכים. יגדלו לנו ילדים נטולי חוויות, חשוכי אטרקציות.
והתחרות בין ההורים… תמיד יש את האמא הזו, המושלמת, שאצלה הילדים לא רואים מסכים בחופש, לא משתעממים וכל היום רק עסוקים בטיולים, עבודות יצירה שהיא בעצמה ממציאה, משימות חינוכיות שהיא בעצמה פיתחה, וכל זאת בשמחה ובתחושת שליחות.
אבל מה לעשות שלא כולנו מושלמים…
אני ויתרתי מראש.
הקטנים שלי אמנם רק בני שנתיים וחצי, אבל החלטתי לא להצטרף לתנועת ההורים המבדרים. אני לא נגד השקעה, לא נגד טיולים ולא נגד אטרקציות. אבל בחיאת רבכום. אפשר גם לשבת בבית חסרי מעש.
אפשר לתת לילדים ללמוד להיות משועממים. חסרי אטרקציות.
בילוי לא חייב להיות טיול לחו"ל מסביב לעולם. אפשר גם לרדת לחצר עם אופניים. ללכת לגן משחקים ולהשתולל עם פיצה,. לפגוש חברים מהגן ואולי אפילו לראות קצת טלויזיה.
ובקשה אחרונה שלי – תחזירו את מרקו! גם לילדים שלי מגיעה טראומת ילדות טלויזיונית.