מתפשר זה המושלם החדש

מכירים את השאלה הזו ששואלים אותנו בראיונות עבודה, לגבי התכונות השליליות והחיוביות שלנו?
אז אני מאלו שתמיד ענו, אבל על אמת, שהתכונה הכי שלילית והכי חיובית שלי היא פרפקציוניזם. נדוש. לא מקורי. כולם עאלק פרפקציוניסטים. כולם עונים אותה תשובה.
אבל אצלי זה אמיתי. אני באמת חולה שליטה. כל מי שמכיר אותי יודע שאצלי אין אפור. יש שחור או לבן. מושלם או לא. נכון או לא נכון. אין "נתון לויכוח", "אפור בהיר", "פתוח למשא ומתן"…
בספר המחזור שלי כתבו עלי – " מושלם או שלא קיים".
בחייים שלי, עד להולדת הילדים, הפנאטיות שלטה בכל תחומי חיי.
הכל בשליטה. שלי.
הבית מבריק ברמת בית מרקחת בגרמניה.
היו לי שני חברים טובים בחיים – המגהץ וסאנו ז'אוול.
גיהצתי הכל – מתחתונים ועד סדינים וציפות.
ז'יוולתי הכל – משירותים ועד לעציצים.
מרכך כביסה חובה על הכל. ואם המרכך לא מספיק, משפריצים גם תרסיס בריח מרכך.
הגרביים תואמות לחגורה שתואמת לתיק.
יש בושם לקיץ ויש בושם לחורף.
האויב הכי גדול שלי היה אבק וחוסר סדר.
אה..וג'ימבורי. עם ילדים. של אחרים.
ושערות של כלבים.
וגני שעשועים. עם ילדים. של אחרים.
וכתמים.
וילדים צורחים.
ומקומות שהכניסו ילדים בוכים.
בקיצר – הבנתם.
היו לי גם שותפים לתחביב. הקפתי את עצמי רק באנשים שמסכימים לתפיסת העולם ש"לא מושלם – זה לא קיים".
את פילוסופיית החיים הזו החלטתי לאמץ גם בגידול הילדים.
אמרתי לעצמי, שילדים מסודרים, מאורגנים, שחיים עפ"י לו"ז קבוע, בבית מבריק, עם בגדים נקיים ומעומלנים, זה המתכון. אבא מושלם.כמו בסרטים.
ילדים נקיים, שקטים, רגועים.
אבא נקי, שקט, רגוע.
ברקע מוסיקה של צלילי המוסיקה… אדלוויז,אדלוויז….
אחחחח…. אוסטריה, ילדים אוסטרים…
זלזלתי באלו שהבית שלהם היה נראה תמיד כמו מחנה אימונים של החמאס. לא הבנתי את האמהות שהיו מסתובבות ברחוב עם טרנינג רטוב מקיא ומתעלמות. צחקתי בלב למראה של אמא או אבא מסכנים מנסים לא להתפדח מילד שצורח בקולי קולות בקניון. אמרתי , לי זה לא יקרה.
זה קרה.
מסתבר שהילדים לא קראו את ספר ההוראות שכתבתי לעצמי ולהם, טרם לידתם. חמור מכך – קבלתי ילדה שהתחביב הכי גדול שלה זה להתלכלך.
איך זה קרה לי?
למה זה מגיע לי?
אבל משהו קרה לי.
קלטתי שאני עסוק יותר בלהראות שהשלמות לא נפגמה, גם כשיש ילדים, מאשר בלהיות עסוק שהילדים יהיו שמחים ומאושרים. ( וכן… מלוכלכים )
מסע ההורות עשה בי שינויים רבים. חשבתי שאני אשאר אותו אדם, אבל לא. משהו בתפיסת העולם המושלמת שלי, נסדק. העייפות הכריעה אותי.
יודעים – ילדים אוסטרים, הורים אוסטרים. ילדים ישראלים, הורים לא מושלמים.
במקום להתנגד למציאות, החלטתי לאמץ אותה. לחבק אותה ולעשות את מה שהיה הסיוט הכי גדול בחיים שלי – " לזרום" איתה.
הבנתי שהשאיפה למושלמות, פוגעת בי ובילדים. גורמת לי להתרכז בטפל ולא בעיקר. ואם השאיפה האמיתית שלי היא לגדל ילדים מאושרים, משהו בי צריך להשתנות.
אז אימצתי את גישת היחסיות. אינשטיין אתה מלך!
אני לא הורה מושלם. אני הורה יחסית טוב.
הבית שלי לא מבריק. הוא יחסית נקי.
אני כבר לא מתנצל שאנשים נכנסים אלי והבית נראה כמו אחרי הוריקן.
נשבע שניקיתי הבוקר. למי זה אכפת? מסתבר שרק לי.
אני כבר לא קונה נעליים ב1000 שח. גם כפכפים ב40 שח זה בסדר.
הילדים לא חיים רק על חטיפי כוסמין ודרדר נחלים. הם אוכלים גם שוקולד. זה לא יהרוג אותם.
אני נותן לילדים להשתולל. ולהתלכלך. אני אפילו מרשה גלידת שוקולד למרות שהילדה בדיוק לובשת שמלה לבנה. יש מסיר כתמים. או פח. (כן… פעם הם אכלו אצלי רק קרטיב לבן או גלידת וניל… ).
אני מרשה להם להתנשק עם כלבים, להתפלש בבוץ, לאכול עם הידיים ואפילו מוותר לפעמים על שטיפת ידיים…
אני מרשה…
אני משתדל לא לקחת ללב כל כתם וכל לכלוך.
זה לא קל לי. עוד לא נרפאתי לגמרי.
אבל אני בדרך… אפילו איבדתי את שני חבריי הטובים ביותר.
אין לי מגהץ.
אין לי סאנו ז'אוול.
🙁
רק על דבר אחד, טראומטי שאני סוחב עוד מהילדות, אני לא מוותר.
אני שונא חול!!!!
לא אכפת לי שיגידו לי שזה עוזר להתפתחות הסנסורית של הילד.
זה פוגע בהתפתחות העצבית של אבא שלהם.
מצידי שלא יתפתחו.
אני אקנה להם סנסור דיגיטלי.
שיהיה להם חסך חול.
העיקר שלא יבואו לי עם חול בתחתונים ויפזרו לי אותו בכל הבית.
על זה, אין פשרה ואין יחסיות.
לא מושלם, כבר אמרתי?