"קח- זה יעשה לך טוב!"

מעולם לא סבלתי מחרדות.
מעולם לא נטלתי כדורים לעידוד המצב רוח, למרות שגרתי הרבה שנים בתל אביב, ואפילו הוטרינר של הכלב שלי הציע לי מרשם.
"מה אכפת לך? כולם לוקחים. זה עושה טוב".
סירבתי.
אני בחור חזק, מחובר למציאות, לא רגשן גדול, שכלתני וחדור מטרה.
ככה גם החלטתי לעוף על פרויקט חיי – ילדים.
לאחר לבטים לא קצרים, החלטתי על אופציה של פונדקאות, כי לא ראיתי את עצמי מגדל ילדים עם אישה שאני לא מכיר ועוד צריך להתחשב בדעתה. סוציומט ורכושני. כזה אני.
פונדקאות היתה האופציה היחידה. אופציה יקרה. מאד יקרה. במיוחד לבחור כמוני, נטול ירושות מההורים, נטול כשרון להייטק, נטול מזל לזכיה בלוטו. ידעתי שהבחירה בהליך פונדקאות תהיה קשה כלכלית, לא רק להליך עצמו, אלא גם בעתיד, כי ההלוואות ימשיכו איתי עד יום מותי.
אבל גם הייתי חדור מוטיבציה ורצון.
מה שלא הייתי, זה מודע למשמעויות הרגשיות של התהליך.
אתה לא באמת מבין את תהפוכות הנפש שתעבור, עד שזה עובר עליך. אתה לא באמת מודע לעומק הכאב, הפחד, השמחה, האכזבה ושאר הרגשות שהיו לי חדשים לחלוטין, למרות שכבר הייתי קשיש בן 43.
התהליך כולו, קורה רחוק מהעין.
אתה לא שותף בשום חלק, מלבד 4 דקות של עונג בבנק הזרע ( ממש לא היה ככה ), והעברות בנקאיות. ואז מתחילות ליפול עליך מהדורות החדשות מחו"ל.
יש ביציות או אין ביציות.
יש מספיק דופן רחם או אין מספיק דופן רחם.
התורמת הגיעה לשאיבה או לא הגיעה.
לקחה את ההורמונים או לא לקחה אותם.
היא נקלטה או לא נקלטה.
היא נדרסה או לא נדרסה ( שלי נדרסה…)
והכל בהודעות קצרות שאתה מקבל לראשונה בחייך.
מה לי ולדופן רחם?
למה היא לא נקלטה פעמיים??
מה לא תקין בעוברים שזה לא מצליח?
והחדשות ממשיכות לזרום. כאילו שזה לא קשור אלי בכלל. זה של מישהו אחר. אני לא רואה כלום. לא שותף לכלום. הכל כמו סרט זר, ואני בקולנוע מנסה להבין את השפה.
אבל אני חזק. מנסה להתסכל על המצב מלמעלה. מנסה להקל את כל התהליך בהומור ציני, שמאד אופייני לי במצבי לחץ. התחלתי לפנטז על תאומות. נבהלתי שהן ייצאו ג'ינג'יות. או שמנות. או חלילה דומות לי. לא באמת הבנתי מה אני עושה ואיפה אני עומד.
ואז זה קרה.
אני זוכר את הרגע הזה כאילו היה לפני שעה.
טלפון.
על הקו, הסוכנת שלי – " מיקי, מזל טוב, יש לך תאומים."
הייתי בדיוק באמצע בליסת סושי עם אמא שלי וחברי הטוב, שעודד אותי לצאת למסע הזה. הם שניהם צהלו ושמחו, כאילו הודעתי להם שיש לי תאומים.
רגע, יש לי תאומים.
תאומים.
יצורים חיים..
איך זה קרה?
פתאום הכל נראה אמיתי.
פתאום כל ההודעות התחברו לי.
אני הולך להיות אבא.
לבד.
רק אני.
מה חשבתי לעצמי?
וככל שהם שמחו וצהלו, אני התחלתי לאבד נשימה. הרגשתי לחץ בחזה.זיעה קרה. הרגשתי שאני הולך למות.
ברחתי החוצה מהמסעדה והתישבתי על המדרכה.
לא הצלחתי לנשום.
רציתי לחזור שעה אחורה, לפני שכל הטירוף הזה נפל עלי.
נבהלתי. כל כך נבהלתי.
רציתי לצעוק – לא רוצה! עשיתי טעות! מה לי ולילדים?
אבל לא הצלחתי לנשום.
ניגש אלי בחור צעיר שראה אותי בשלבי הגסיסה על המדרכה ושאל אותי אם אני בסדר. עניתי לו שאני הולך להיות אבא. הוא התכופף אלי וחייך, ואז אמר לי שאני כנראה בהתקף חרדה, ושאני אתחיל להתרגל. ילדים זה חרדה אחת גדולה.
באותו לילה לא הצלחתי לעצום עין.
הלב שלי דפק על 300 בלי יכולת לעצור.
התחושות נהיו קצת יותר ברורות, אם כי לא פחות מפחידות.
התחלתי להרגיש שמחה קלה והתרגשות.
אי שם בסוף העולם, חלק ממני מתחיל ליצור חיים.
ועכשיו מתחילה המשימה האמיתית – להפסיק להיות מיקי ולהתחיל להיות אבא.
הרופאה רשמה לי ציפרלקס. בשביל החרדות. והמחשבות. " זה יעשה לך טוב. תיקח. גם אני לקחתי". אז לקחתי.
ביום שהילדים נולדו הפסקתי.
ולגבי החרדות – הן רק התעצמו.
כנראה שככה זה להיות אבא.